שנה חלפה מאז יציאת מצרים; שנה בה בני-ישראל חוו את קריעת ים סוף, מתן תורה ואף הקימו משכן בו יעבדו את בורא העולם. הגיע הזמן לקיום ההבטחה האלוקית שניתנה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים: עם ישראל עמד להתקדם לעבר הארץ המובטחת,
ארץ כנען.
היהודים ידעו היטב כי יהיה עליהם לכבוש את הארץ ולהילחם בתושביה; כדי להתכונן למלחמה הצפויה, הם ביקשו לשלוח מרגלים שיאספו אינפורמציה חיונית.
שליחות זו הפכה בסופו של דבר לטרגדיה של ממש. בני-ישראל נענשו והמשיכו לנדוד במדבר במשך שלושים ושמונה שנים נוספות. למעשה, חטא המרגלים נכנס להיסטוריה כאחד מהמאורעות העצובים שאירעו ביום תשעה באב.
מתקופת אדם וחווה עד חטא המרגלים למעשה אנו יודעים מרגישים ורואים מוחשית
שהקב"ה אתנו ותמיד יודעים שהוא סולח לנו אך מעכשיו הקב"ה רוצה שנתחיל לקחת אחריות על חיינו ונדע לשלם את המחיר.
הקב"ה רומז למשה שגם הוא צריך ללמוד לקחת אחריות ולהחליט לבד אם לשלוח אותם.
משה אינו קולט את המסר שהקב"ה מנסה להעביר לו ושולח את האנשים,
משה רבינו בוחר 12 אנשים, נציג מכל שבט, ונותן להם הנחיות מדויקות מאיפה להיכנס ומה עליהם לבדוק – יהיה עליהם להיכנס לארץ דרך הנגב, ורק לאחר-מכן לעלות אל ההר. כמו-כן, הם יצטרכו לאסוף אינפורמציה על תושבי המקום (מספרם ומידת מוכנותם למלחמה) ועל טיב הקרקע בארץ, וכן להביא דוגמית מפרי הארץ. המקרא מציין כי הימים היו "ימי ביכורי ענבים", כך שהמשימה להביא מפרי הארץ תהיה קלה במיוחד.
המרגלים יצאו לדרך, אך לא חלף זמן רב והעניינים החלו להשתבש. בכל עיר אליה נכנסו המרגלים, הם הבחינו כי נערכת הלוויה. היה זה נס שחולל האלוקים כדי שלא למשוך תשומת לב מיותרת, אך הם ראו בכך סימן כי זו ארץ קטלנית, זו "ארץ אוכלת יושביה" הם אמרו זה לזה. "אם ניכנס לארץ, צפויה לנו סכנה ממשית."
אם לא היה די בכך, בין תושבי המקום היו גיבורים ענקים בשם אחימן, ששי ותלמי. כשהם רואים את המרגלים הם אומרים זה לזה "תסתכלו! הנה נמלים קטנים בצורת אדם!" הדבר מחזק את אמונתם כי ארץ ישראל היא מקום מסוכן וכי עדיף שלא לנסות לכבוש אותה.
שני מרגלים לא היו שותפים לדיעה זו. היו אלו יהושע בן נון, תלמידו הנאמן של משה רבינו, וכלב בן יפונה, נציג שבט יהודה. כאשר הם עברו ליד העיר חברון, שם קבורים אבות האומה – אדם הראשון וחווה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה ויעקב ולאה – הוא סר מן הדרך כדי לשאת תפילה ליד קברם לבורא העולם שהוא יישאר נאמן לשליחות אותה קיבל ממשה רבינו.
המרגלים מתקדמים במסעם ומגלים כי לא רק תושבי המקום ענקים; גם פירות הארץ גדולים ויפים במיוחד. תוכניתם הייתה לשכנע את עם ישראל שלא להיכנס לארץ, ולפיכך הם מעדיפים שלא לקחת עמם פירות כפי שביקש מהם משה רבינו. לפי המדרש, בשלב זה, נזעק כלב ורץ לפניהם בחרב שלופה. "אם לא תקחו עמכם מפירות הארץ, או שתהרגו אותי או שאהרוג אתכם" הוא מאיים. המרגלים נכנעים לאיום וקוטפים מן הפירות. היו אלו פירות גדולים כל-כך; הם יכלו להביא פירות בודדים בלבד: אשכול ענבים, תאנה ורימון.
כלב בן יפונה עמד נדהם. האם תוך זמן קצר כל-כך שכחו היהודים את הניסים שחולל משה רבינו ביציאת מצרים? האם הם עומדים להאמין לדבריהם של המרגלים האחרים ולנטוש את חלום הכניסה לארץ המובטחת?
"הקשיבו נא לי" הוא קרא בקול, "האם רק זה עשה לנו משה בן עמרם?"
שתיקה השתררה. כולם היו בטוחים כי הוא עומד להוסיף ולהסית את העם נגד משה המנהיג.
"הרי הוא קרע לנו את הים, והוריד לנו את המן מן השמיים, והאכיל אותנו את השליו" הוא אמר. "אין לכם מה לדאוג! עלה נעלה לארץ ישראל ואף נכבוש אותה!"
אך דבריו נפלו על אוזניים אטומות. מזימתם של המרגלים הצליחה: העם מאס בארץ המובטחת. "עדיף היה לנו למות בארץ מצרים או במדבר" הם אמרו.
משה שלח את המרגלים לתור את הארץ, לתור הכוונה לטייל. ללכת לארץ ולראות את הדברים הטובים שבה אבל הם הלכו בשביל לרגל את הארץ. לרגל מלשון לרכל. הם חיפשו את הדברים השליליים בארץ.
בורא העולם כעס על עם ישראל והחליט להעניש אותם. הוא אמר למשה כי הוא ישמיד, חלילה, את העם כולו ויעמיד דור חדש מזרעו של משה שייכנס לארץ המובטחת. לאחר תחנונים ותפילות נעתר האלוקים שלא להשמיד את העם. עם זאת, כעונש על כך שמאסו בארץ ישראל, היהודים ינדדו במדבר במשך ארבעים שנה – כנגד מסע המרגלים שארך ארבעים יום. בתקופה זו, ימותו כל הגברים שהיו בגילאי עשרים ומעלה בזמן חטא המרגלים. עשרת המרגלים שגרמו לכל זה מתו במחלה שתקפה את לשונם, כעונש על לשון הרע שהוציאו על ארץ ישראל.
דבר תורה זה מבוסס על השיעור מפי הרב שניאור אשכנזי https://he.chabad.org/parshah/article_cdo/aid/1881521
אהבתם, אתם מוזמנים להעביר את זה הלאה.
אם קבלתם את ההשראה הזאת ממשהו אחר ואתם רוצים ולהצטרף ישרות לקבוצת ההשראה שלי לאחדות ואהבת חינם בקישור הבא https://did.li/Inspired-by-Neta-Inbar
שבת שלום ומברך
אוהבת את כולם 🤗💓
נטע איל